האם ישוע הוא המשיח?

הסיפור מתחיל בעולם שנשבר ובהבטחה: שזרע האישה עתיד יום אחד למחוץ את ראש הנחש (בראשית ג׳:ט״ו). חכמי ישראל מכנים זאת, במונחים נוצריים, הבשורה הראשונה אך במסורת היהודית זוהי בפשטות התקווה המשיחית הראשונה — שלאחר הנפילה תבוא לא רק משפט, אלא גם גאולה.

אלוהים קרא לאברהם והבטיח שבזרעו יתברכו כל משפחות האדמה (בראשית י״ב:ג׳; כ״ב:י״ח). ההבטחה עברה ליצחק ולא לישמעאל, וליעקב ולא לעשו (בראשית כ״ו:ד׳; כ״ח:י״ד) — ובכל דור התמקדה השושלת שממנה עתיד לבוא הגואל, עד שבראשית מ״ט:י׳ ממקד אותה עוד יותר בשבט יהודה.

אלוהים גאל משפחה מעבדות במצרים, ובסיני עשה אותה לאומה — ונתן לה את התורה כיסוד לחיי האומה וכאמת המידה לחיי צדקה (שמות י״ט–כ׳). חכמי ישראל לימדו שהמשיח עצמו ישמור את התורה ולא יבטל אותה (ישעיהו מ״ב:כ״א) — אמת מידה שלפיה יש לבחון כל מי שטוען שהוא המשיח.

לאחר מכן ציווה אלוהים את משה לבנות את המשכן כדי שישכון בתוך עמו (שמות כ״ה:ח׳), והקים כהונה שתשרת לפניו למען העם. כל פרט — הקרבן, הכפורת והפרוכת — הצביע על מציאות עמוקה יותר שעתידה עוד להתגלות.

ישראל ירש את ארץ כנען, ומשבט יהודה הקים אלוהים את דוד והבטיח שכיסאו ייכון לעולם (שמואל ב׳ ז׳:י״ב–ט״ז). ירושלים נעשתה לעיר המלוכה, ושלמה בנה את בית המקדש שבו תשכון נוכחות אלוהים בקרב עמו. הנביאים לא חדלו להזכיר לישראל שבן דוד האחרון — משיח בן דוד — עתיד יום אחד לשבת על הכיסא הזה ולמלוך בצדקה ללא קץ (ישעיהו ט׳:ה׳–ו׳; ירמיהו כ״ג:ה׳).

חוסר נאמנותו של ישראל הביא לגלות, אך גם בגלות הנביאים חידדו את התקווה ולא נטשו אותה — בתארם משיח שיסבול למען העם (ישעיהו נ״ג), ייכרת לפני חורבן בית שני (דניאל ט׳:כ״ו), ויידקר תוך זיקה מסתורית לאלוהים עצמו (זכריה י״ב:י׳). גם התלמוד משמר את הממד הזה של משיח סובל בדבריו על משיח בן יוסף (סוכה נ״ב ע״א).

אל תוך הסיפור הזה נולד ישוע בבית לחם שביהודה (מיכה ה׳:א׳), לבתולה (ישעיהו ז׳:י״ד), משושלת דוד. הוא שמר את התורה בשלמות, לימד בסמכות, ורבים הכירו בו כמשיח וכבן דוד — ובאופן שהיה מפתיע במיוחד לאוזן יהודית במאה הראשונה — כמי שנקרא גם בן אלוהים (תהילים ב׳:ז׳; משלי ל׳:ד׳).

ישוע סבל ומת כפי שניבא ישעיהו נ״ג — ״נבזה וחדל אישים״, ״מחולל מפשעינו״, ונפשו הייתה לאשם — ובהתגשמות התקווה הנבואית לתחייה (תהילים ט״ז:י׳; הושע ו׳:ב׳), הוא קם מן המתים. כארבעים שנה לאחר מכן, בשנת 70 לספירה, חרבו בית המקדש וירושלים — בתוך מסגרת הזמן שעל פי נבואת דניאל היה על המשיח כבר להיכרת בה (דניאל ט׳:כ״ו).

יחזקאל חזה יום שבו שני העצים, יהודה ויוסף, יהיו לאחד ביד אלוהים (יחזקאל ל״ז:ט״ו–י״ט) — תמונה שהשליח שאול החיל מאוחר יותר על יהודי וגוי הנעשים לאדם חדש אחד במשיח (אפסים ב׳:י״ד–ט״ו), מבלי שאיש מהם יחדל להיות מי שהוא. זהו הכיוון שאליו מצביעה התקווה היהודית כולה: משיח בן דוד המנצח שעתיד עוד לבוא בכבוד, תחיית הצדיקים, כינון ימות המשיח, ולבסוף מלכות אלוהים במלואה — העולם הבא שלו מצפה ישראל מאז עדן.

הדפוס העקבי בכתבי הקודש הוא שלא די באמונה שאלוהים קיים; האמונה בדרך הכפרה שאלוהים עצמו סיפק היא המביאה לסליחת חטאים (בראשית ט״ו:ו׳; ויקרא י״ז:י״א). טענתו של ישוע היא שהוא עצמו המענה שסיפק אלוהים — בהתאם מלא, ולא בניגוד, לכל מה שכבר הבטיחו התורה והנביאים.